כשכולנו נולדים אנו מביאים איתנו שמחה ואושר והרבה אור הביתה. כשאנחנו פעוטות כל מה שאנו אומרים או עושים הופך להיות משהו שהמבוגרים יותר רואים בו חכמה, פיקחות ואופי חזק. לדוגמה, אם ילד קטן יסרב לנשק את הסבתא – היא לא תיעלב! אם כך מדוע היא כן תיעלב אם נער או בוגר יאמר את אותו הדבר "אני לא רוצה לנשק את סבתא"? התשובה תגיע די מהר, שלילד קטן אין את הרגישות שיש לבוגרים יותר. אך האם זה נכון? זה נכון בחלקו: לילד הקטן אין את אותן קליפות של 'חינוך' שיש לגדולים יותר.
הגדולים יותר כבר יודעים להפעיל מניפולציות. הם יודעים כיצד עליהם לנהוג ומה עליהם לומר כדי שסבתא לא תיעלב. אך האם סבתא באמת לא נעלבת?. לילד קטן אין את השכבות המכסות על מעשיו וכשהוא עושה או אומר דברים הם יוצאים ישר מן הלב, הם 'נקיים', טהורים ובעלי עצמה וזו גם האנרגיה שמוקרנת החוצה. הסבתא מרגישה את הטוהר שבתגובה ולכן היא גם לא תיפגע. היא לא תגיע למצב שהיא צריכה לנמק לעצמה מדוע הנכד הקטן לא רוצה לנשק. הוא פשוט לא רוצה וזה הופך להיות הדבר הכי טבעי והכי נקי. אז האם כל החינוך שאנו רוכשים להתנהגות מניפולטיבית שנועדה להסתיר את הרגשות שלי ולהציגן בצורה שלא תפגע באחר, היא נכונה? האם האוטנטיות שלנו והדברים שאנו מחוברים אליהם באופן הטבעי והכי חזק הם לא כלים שיותר נכון להשתמש בהם?
כאשר אנחנו מכסים חלק מאיתנו בקליפות מניפולטיביות, אנו מאוד מחלישים את עצמנו כי האחר הופך להיות אינדיקציה עבורנו. אנחנו מודדים אם פעלנו נכון לפי מידת הפגיעה באחר. אם הצלחנו לא לפגוע בו סימן שפעלנו נכון, אך האם בזה תם העניין? היות ואין שם אמת ואהבה עצמית גם אין לדבר כזה חיי נצח ובכל פעם הדבר עלול 'להתפוצץ' לנו בפנים, וברוב המקרים זה יהי בתזמון הכי לא נוח מבחינתנו. גם תזמון הפיצוץ הוא חוליה בשרשרת הקליפות שאנו חושבים שלא רואים אותנו תחתיהן. כי אם זה תמיד מתפוצץ בתזמון גרוע מבחינתנו אזי יש מישהו אחר (כנראה אדם פגוע) שמתזמן את זה לאותו רגע. סימן שכל הקליפות לא מועילות לנו
אך כמו שללמוד להוסיף קליפה על קליפה ומניפולציה אחת על השניה, כך קשה להסיר את הקליפות המיותרות (וכולן כאלה) וזה דורש אימון אישי וליווי, ואז פתאום מתגלה האני הישן והטוב כמו שנוצר מתחילה. אדם חזק המחובר לעצמו ובעל עוצמות ויושר אישי המקרין מעצמו ועל כל הסובבים אותו.
